פני יהושע על גיטין נ״ח

1 פיסקא לקח מן הסיקריקון כו' אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני ופירש"י ז"ל דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. ובמשנה לעיל מפרש רש"י ז"ל שני פירושים בהא דמקחו בטל אי משום דאמרינן מיראה עביד אי נמי השני נוח לי כו' אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על מה שמפרש רש"י ז"ל הטעם משום דהשני נוח לי ובבבא בתרא דף מ"ז מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא אדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זבינא אלמא שאין הטעם משום דהשני נוח לי אלא משום דמכירה באונס הוא ע"ש שהקשה עוד קושיות אחרים ואבארם לאחד אחד. אמנם לענ"ד אף שאיני כדי להשיב על דברי הרשב"א ז"ל מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא ידענא מאי קשיא ליה מהסוגיא דפרק חזקת דאדרבה הך סוגיא מסייע טובא לפירש"י ז"ל דהכא ואפשר דמהך סוגיא הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהא מקשה התם אדרב הונא ממתני' ומשני התם לאו איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לך חזק וקני אבל בשטר קנה ומקשה התם ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ומסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ע"כ נמצינו למידין דמעיקרא אליבא דרב אתי ליה שפיר בלאו האי שינויא דיהיב זוזי דאף אם נאמר דמתניתין נמי איירי אף בדיהיב זוזי או שנאמר דרב הונא דאמר תלוה וזבין לאו דוקא אלא אפילו תלוה ויהיב מתנה אפ"ה אתי שפיר אליבא דרב דאמר אבל בשטר קנה וע"כ לפ"ז דרב הונא דקאמר סתמא תלוה וזבין זביניה זבינא ויהיב טעמא דאגב אונסא גמיר ומקנה א"כ אפילו בע"פ סבור רב הונא הכי כמו שהוא האמת ממשמעות כל הפוסקים שלא חילקו בכך וא"כ אכתי לא משני התם מידי אליבא דרב אמתניתין דסיקריקון בהא דמפליג רב בין א"ל לך חזק וקני ובין קנין שטר וכמו שהקשו שם בתוספות דלטעמא דרב הונא אין לחלק דאידי ואידי גמר ומקנה ומה שתירצו שם התוספות דע"י השטר מוכח שנתן דמים לא מיסתבר ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דפשטא דסוגייא לא איירי בהכי שיש כפירה והודאה ביניהם אם נתן לו מעות או לא לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דטעמא דרב דבא"ל לך חזק וקני לא קנה ע"כ היינו משום דמצי א"ל השני נוח לי כיון דדיבורא בעלמא הוא משא"כ בדרב הונא גופא דאיירי מתליוה וזבין לגזלן גופא דלא שייך הך מילתא דהשני נוח לי מש"ה לא מפליג רב הונא בין שטר לבע"פ דא"ל לך חזק וקני כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד דאם כן שמואל דאמר אף בשטר לא קנה משמע דס"ל דאף שכתב לו שטר נמי מצי למימר השני נוח לי וקשה אטו שמואל דאמר כאדמון דלרבנן בשטר לא מצי למימר השני נוח לי כדאיתא פ' חזקת ולמאי דפרישית לא קשה מידי דודאי עיקר פירש"י אינו אלא אליבא דרב משא"כ לשמואל נמי הוי טעמא דמתני' דכיון דלא יהיב זוזי לא גמיר ומקני אף אגב אונסא כדמסקינן פרק חזקת מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ועוד דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דהא דרבנן דאדמון ס"ל דשטרא לא עביד אינש משום טענה דהשני נוח לי היינו לענין ערעור דעלמא דישראל לישראל שיכול להעמיד הישראל הראשון בדין משא"כ הכא בסיקריקון דא"א לישראל להציל את שלו מידו ולא משתעי דינא בהדיה ועוד דישראל הלוקח עשה שלא כהוגן לקנות מהסיקריקון אחר שהכיר בו שהיא גזולה א"כ שפיר סבר שמואל דאף בשטר מצי למימר השני נוח לי דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה למיעבד עביד ביה לגבי דהאי שעשה בו שלא כהוגן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ולדעתי לשון הרשב"א ז"ל בזה צ"ע ודו"ק:

2 תוספות בד"ה אבל בשטר כו' ולמאי דמפרש הר"ר אלעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי כו' דרב סבר אחריות ט"ס הוא עכ"ל. ואע"ג דמסקינן התם דטעמא דמ"ד אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר דוקא דלא שדי אינש זוזי בכדי משא"כ בשטר מתנה אדרבא אין כותבין בו אחריות וא"כ יש להקשות לכאורה דהכא ע"כ איירי שלא נתן הלוקח מעות לבע"ה כדמסקינן פר' חזקת דמודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא דאפ"ה יש ליישב פירוש רבינו אלעזר לפי שיטת התוספות דפרק חזקת שהבאתי בסמוך דעיקר פלוגתא דרב ושמואל היינו היכא דלא ידעינן אי יהיב הלוקח זוזי לבע"ה או לא וא"כ מסתמא איירי שכתב לו השטר בלשון מכר ואזלי שפיר לטעמייהו דרב דאמר אחריות ט"ס הוא מסתמא יהיב ליה זוזי מדכתב בלשון מכר ולשמואל דאחריות לאו ט"ס הוא מסתמא הו"ל כשטר מתנה ומש"ה בטל לגמרי דלא גמיר ומקנה כן נ"ל וע"ש בתוספות:

3 גמרא היכי דמי אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי הא דפשיטא ליה לתלמודא דאי הוי טעין הראשון היה נאמן אע"ג דבגזלן דעלמא שידוע שירד לשדה בתורת גזלנות שוב אין לו חזקה בהאי שדה אפ"ה לקחו מסיקריקון לא דמי לגזלן גמור לא מיבעיא לפמ"ש במשנתינו דאפשר דאף למשנה ראשונה אין צריך לשלם הפירות שאכל כדמשמע לכאורה אם כן ע"כ לאו גזלן גמור הוא אלא אף את"ל דלמשנה ראשונה שצריך להחזיר בחנם דהו"ל כגזלן גמור אפ"ה מסתמא האי ברייתא דהכא למשנה אחרונה איירי שתקנו שנותן לבעלים רביע וא"כ תו לא מיקרי גזלן גמור ואדרבה אמרי' מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ומש"ה יש לו חזקה בשלש שנים כדאיתא להדיא בטוח"מ סי' רל"ו ובש"ע בשם הירושלמי דלמשנה אחרונה קרקע בחזקת הלוקח קאי כן נ"ל ומתוך כך היה נראה בעיני לפרש כן לשון רש"י ז"ל במה שכתב דאף למ"ד בבבא בתרא אין טוענין ליורש וללוקח כו' שכוונתו אבן גזלן או לוקח מגזלן אלא דלשון רש"י ז"ל אינו מורה כן ומכל מקום יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שנתכוון לפלוגתא דרב ורבי חייא בפרק חזקת דף מ"א ע"ב בעובדא דהאי דדר בקשתא בעליתא דשקלו וטרו התם בהא דאמרינן הבא בירושה א"צ טענה אי אמרינן דראייה מיהא בעי וא"כ משמע דהיכא דלא מייתי ראיה שהיתה ביד מי שמכרה לו אין טוענין לו ולפ"ז אפשר דהכא כמאן דליכא ראיה דמי דמה שהוחזק הלוקח בשדה לאו מידי שאין זו ראיה כלל שבאתה לו מיד בע"ה אלא מיד הסיקריקון. ועוד מייתי התם בפרק חזקת דף ל"א ע"ב דהאי דאמר מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך א"ל ואת לא מודית דארעא דידי הוא ואת לא זבינתא מינאי כו' א"ל רבא דינא קאמר וע"ש בפי' רשב"ם ובתוס' וא"כ סירכא דהאי דהכא להאי דמי דהא מודה הלוקח שהשדה היה בודאי שלו ואין ידוע לו כלל אם היה למי שמוכרה לו שום זכות דמה שהוחזק בה אין ראיה כיון דבתורת מרידה של הסיקריקון ירד לתוכה וקא משמע לן הכא דכגון זה טוענין לו והיינו מטעמא דפירש"י דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי והיינו נמי כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי דמן התקנה ואילך ארעא בחזקת הלוקח קאי וכיון דנשתהא ביד לוקח ראשון שלש שנים שפיר מהני חזקתו לענין זה דמסתמא לא שדי זוזי בכדי ונתן להמוכר דמים כן נ"ל ואין להאריך יותר: